החלטה בתיק עת"א 33574-03-11

1.         העותר מרצה 21 שנים וחמישה חודשים מאסר בגין אונס, שוד, חבלה גופנית חמורה ושהייה בלתי חוקית והוא מלין על עיכוב הטיפול בכתבות שהוא מעביר באמצעות המשיב לכלי התקשורת, על פסילת כתבות שהוא מעביר ועל העדר הנמקה לפסילת הכתבות. כמו כן הוא מבקש להתיר לו לשלוח בעצמו בדואר או בדואר רשום כתבות או מאמרים שאושרו לפרסום ובכך לקצר את משך הזמן הרב שחולף, לטענתו, מאז כתיבתם ועד לפרסומם.

2.         בסעיפים 4-9 לנימוקי העתירה מביאה ב"כ העותר דוגמאות לכתבות שהעביר העותר למשיב על מנת שיפורסמו בכלי התקשורת לאחר אישור המשיב אך חלפו מספר חודשים מאז שהועברו ועד שהעותר קיבל תשובה שהן נפסלו לפרסום ללא כל הנמקה ולכתבות שהעביר העותר לאישור המשיב אך עד למועד כתיבת העתירה טרם התקבלה תשובה בקשר לפרסומן.

3.         העותר צרף לעתירתו מסמכים מעע"א 5864/06 (מחוזי באר-שבע) ומעע"א 2665/08 (מחוזי ת"א) ואת החלטת ביהמ"ש העליון ברע"ב 10888/08 בעקבותיהם הודיע המשיב כי פקנ"צ 04.42.01, שעניינה ראיונות אסירים לכלי התקשורת, תתוקן כך שתינתן תשובה לאסיר שמעביר כתבה לפרסום תוך 10 ימים מיום העברת הכתבה למשיב לצורך אישורה לפרסום.

לטענתה, המשיב לא עמד בהתחייבות זו אלא האריך את התקופה כך שעפ"י התיקון לפקנ"צ הכתבה מועברת לחוות דעתו של מנהל בית הסוהר בו נמצא כותב הכתבה, ללא כל מגבלות זמן, והמשיב מעביר לאסיר את החלטתו באשר לפרסום הכתבה תוך 10 ימים מיום הגעתה ממנהל בית הסוהר לדובר שב"ס.

בכך יש, לטענת ב"כ העותר, כדי להאריך את הזמן שחולף מאז כתיבת הכתבה ועד לפרסומה, לאחר קבלת אישורו של דובר שב"ס, ויש בכך כדי לפגוע בזכותו הבסיסית והחוקתית של האסיר לביטוי חופשי, שנגזרת מזכותו הבסיסית לכבוד, שלא נשללת ממנו גם בהיותו אסיר.

לטענת ב"כ העותר אי עמידת המשיב בלוח הזמנים מונעת מהעותר את זכותו לחופש הביטוי שכן בחלוף מספר חודשים אין כל טעם במשלוח הכתבות לפרסום בשל חוסר רלוונטיות.

4.         ב"כ העותר טוענת כי פסילת כתבות לפרסום ללא כל הנמקה מפרה את הוראות הפקנ"צ ואת "חובת ההנמקה" שחלה על המשיב ופוגעת בזכותו של העותר לבחון את ההחלטה ולהעמיד אותה לביקורת שיפוטית.

5.         באשר לבקשת העותר לשלוח את הכתבות בעצמו לכלי התקשורת טוענת ב"כ העותר שאי הגעת כל הכתבות שאושרו לפרסום לכלי התקשורת וחוסר יכולתו של העותר להבטיח או לאשר את הגעתן מסכלת את מימוש זכותו לחופש הביטוי. לטענתה, סרוב המשיב לאפשר לעותר לשלוח כתבות בעצמו לא מובן מבחינה עניינית ואינו חוקי שכן האסיר צריך לקבל אישור לפרסום הכתבה ולא לשליחתה לפרסום.

6.         המשיב מתייחס בכתב התשובה לכתבות נושא העתירה (ראה סעיפים 6-11 לכתב התשובה וטוען שמרבית הכתבות שביקש העותר לפרסם בכלי התקשורת אושרו לפרסום וגם אם משך הטיפול בבקשות לפרסמן התארך מעבר ל- 10 ימים, כפי שנכתב בפקנ"צ, לא נפגע חופש הביטוי של העותר.

7.         לטענת המשיב אין מקום לקצר את משך הזמן של 10 ימים שקבוע בפקנ"צ והעתירה לא מכוונת נגד הזמן הקבוע בפקנ"צ אלא להתארכות הטיפול מעבר לזמן זה. הפקודה מאזנת בין חופש הביטוי של האסירים לבין הצורך להגן על אינטרסים אחרים כמו הצורך לשמור על הבטחון, הסדר והמשמעת בבית הסוהר ולשם ההגנה על אינטרסים אלה מועברת כל כתבה למנהל בית הסוהר. פעולות הביקורת על כתבות שאסיר מבקש לפרסם הן הכרחיות, איסוף הנתונים לצורך כך ובחינת כל ההיבטים אורכים זמנים ומצדיקים חריגה מלוח הזמנים שנקבע בפקנ"צ.

בסיפא כתב התשובה טוען המשיב שמלאכת בחינת כתבות שמבקשים אסירים לשלוח לפרסום לא פשוטה, משאביו של המשיב מוגבלים, והגורם המטפל בכך מטפל גם בעניינים אחרים. המשיב אישר בעבר לפרסם כתבות לא מעטות שביקש העותר לפרסם, העותר הגיש עתירות זהות בקשר לאישור כתבותיו לפרסום, אשר נדחו לאחר שנקבע שהוא לא ניזוק מהאיחור במתן אישור לפרסום הכתבות.

8.         באשר לבקשת העותר לנמק את פסילת הכתבות שנפסלו לפרסום ע"י דובר שב"ס טוען המשיב שהוא לא חייב לפרט את שיקוליו מעבר לעילת הפסילה, שמבהירה לכותב מדוע הכתבה נפסלה ולא מונעת ממנו לפנות לגורמים המוסמכים בשב"ס או לערכאות שיפוטיות.

בסוף הדיון בעתירה ביום 20.7.11 התבקש ב"כ המשיב לבדוק את הטיפול בכתבות שביקש העותר לפרסם בחודש מרץ 2011 ואשר לגביהן לא קיבל, לטענתו, תשובה.

בהודעת עדכון שמסר המשיב נכתב שבחודש מרץ התקבלה בקשה אחת של העותר לפרסום כתבה והיא הועברה לתגובת השב"כ מנימוקים המפורטים בסעיף 4(ב) להודעה.

בתגובה מטעם העותר להודעה הופנה המשיב לבקשה שהגיש העותר לפרסום כתבה נוספת ביום 25.3.11, אשר לא זכתה להתייחסותו.

9.         לאחר שעיינתי בעתירה ובנספחיה, בכתב התשובה ובנספחיו, בהודעת העדכון ובתגובה מטעם העותר ובהוראות פקנ"צ 04.42.01, שעניינה ראיונות אסירים לכלי התקשורת, הגעתי למסקנה שלא ניתן לקצר את פרק הזמן שחולף מאז הגעת בקשתו של העותר לפרסם כתבה בכלי התקשורת לדובר שב"ס ועד למתן החלטתו.

בקשה כזו טעונה בדיקה יסודית, תוך עריכת איזון בין זכותו החוקתית של העותר, כמו כל אסיר, לחופש הביטוי, לבין אינטרסים חיוניים אחרים לתפקודו של המשיב כמו השמירה על הביטחון, הסדר והמשמעת בבית הסוהר והשמירה על תדמיתו של המשיב בעיני הציבור בארץ, ולעיתים גם בעולם, נוכח דברי השמצה שכלולים לעיתים בכתבות שמבקשים לפרסם. זמן הטיפול של דובר שב"ס בבקשה נחוץ גם לאיסוף נתונים בקשר לנושא הכתבה, לרבות מגורמים חיצוניים (כמו באשר לכתבה אליה מתייחסת הודעת העדכון של המשיב), ולצירוף תגובתו של המשיב לכתבה, על מנת לחסוך בזמן שיידרש להכנת תגובה במידה ותתבקש ע"י כלי התקשורת.

10.       לאור כל האמור, זמן של 10 ימים מאז קבלת הבקשה אצל דובר שב"ס ועד מתן החלטתו בבקשה הוא זמן סביר, ובמקרים מסוימים אף קצר מדי בהתחשב בעומס העבודה שמוטל עליו בענין זה, אף מבלי להתחשב במטלות אחרות שמוטלות עליו, ומספר הכתבות שביקש העותר לפרסם, כמפורט בעתירה ובכתב התגובה להודעת העדכון, יוכיח.

11.       עם זאת, נראה לי כי יש מקום לתחום את הזמן שחולף מאז הגשת הבקשה לפרסום הכתבה ע"י האסיר לגורם המוסמך בבית הסוהר בו הוא נמצא (מפקד האגף או מי מטעמו או מנהל בית הסוהר) ועד הגעתה לדובר שב"ס על מנת שלא יהיו עיכובים בקבלת עמדתם של גורמים אלה, אשר דרושה במרבית המקרים לצורך החלטתו באשר לאישור הכתבה לפרסום, שיגרמו לעיכוב במתן החלטתו של דובר שב"ס ובפרסום הכתבה, אם תאושר לפרסום.